El panadero 🌼✨

Por alguna razón, Mateo me recordó el día que los panaderos me sorprendieron. Como siempre, lo descubriremos juntos a medida que vaya escribiendo este texto.

Era de mañana y estaba sacando a mi peludo, y por la tarde tendría un encuentro privado de mediumnidad.

Me iba despabilando aún, cuando me sorprendió la presencia de un panadero. Me refiero a la flor del diente de león, cuando se transforma en esa bolita blanca divertida que va flotando y no sé a dónde ustedes vivan, pero por lo menos en Argentina, cuenta la historia que cuando atrapas uno, si le pides un deseo y lo sueltas al viento, se cumple.

No pensé lo del deseo en ese momento; más bien me sorprendí, porque no recordaba la última vez que había visto uno en Israel.

Pasaron unos minutos y apareció otro; otros minutos pasaron y un tercero.

Allí fue cuando me cayó la ficha: estaba segura de que estaba relacionado al encuentro que iba a tener por la tarde. Sentí la presencia de una mujer y la calidez de una madre.

Siempre me pregunto, ¿cómo lo hacen? y ¿cómo lo hago yo? jaja. Porque no me están diciendo: “Hola, soy una madre”, sino que lo siento. Se siente diferente un padre, porque siento, por ejemplo, la presencia de energía masculina. Lo que a veces se complica es entender madre-abuela, padre-abuelo, jajaja. Es como que la energía es muy parecida, y al principio quizá no me es muy claro, pero se las arreglan para que sienta una energía diferente de persona mayor. Incluso cuando el abuelo o la abuela trascendieron jóvenes, no es cuestión de la edad sino más bien de lo que representaban aquí. Y como yo relaciono abuelos con personas mayores, lo hacen así conmigo.

Lo que pasa es que muchas veces una abuela fue como una madre para la persona, entonces yo voy a sentir que es una madre, porque al fin y al cabo, ¿quién pone las reglas?

Otra que se complica es la de los hermanos o hermanas y mejores amigos; la energía es prácticamente la misma. Luego ellos me lo aclaran a medida que va avanzando la conversación con la persona que tengo enfrente mío.

No sé ni por qué estoy escribiendo esto, pero seguramente tus ojos que están leyendo entienden mejor que yo. Porque a ellos les encanta entregar lo que la mayoría está necesitando leer. Y si tenés una respuesta para mí, te iba a decir: “Te invito a compartirlo conmigo”, pero la verdad es más un “te obligo”, jaja, ¡quiero saber!

Una de las cosas que más me divierten es el antes y después de la sesión. Bueno, no solo me divierten, sino que me emocionan, porque son tan increíbles.

El hecho de que hayan aparecido de la nada panaderos, para que precisamente lo que sospechaba se confirmara en la sesión, que la persona que tenía frente a mí era la hija física queriendo saber sobre su mamá. Y cuando le conté lo que les estoy compartiendo aquí, ella me explicó que esos panaderos eran muy representativos del lugar donde ambas disfrutaron durante su niñez. Esos detalles que me dan, me encantan; siempre los siento como una especie de regalo, porque quieren que me divierta y me sorprenda.

Ya me estoy riendo aquí, porque estoy pensando: ¿me sorprenderán nuevamente con panaderos? No tengo ni idea cuándo crecen por aquí; no me parece que sea la época, pero bueno, con ellos esas cosas no importan, jaja. Son genios de la manifestación, así que ya les contaré.

Y ya que estamos hablando del después del encuentro, esta misma chica me escribió al pasar los meses para contarme algo que me daría mucha alegría.

Me dijo: “Laura, ¿te acordás que me nombraste un cuadro de mujeres antiguas?” No recuerdo si lo recordaba, jaja, ¡lo recuerdo ahora! Continuó diciéndome: “Resulta que estaba esperando en la sala de espera (creo que era algo judicial), estaba nerviosa”, me dijo, “algo me hizo levantar la vista y allí estaba, el cuadro, exactamente como lo describiste. Lo reconocí y eso me relajó, me recordó que mi mamá está conmigo apoyándome y al final todo resultó bien.”

¿Se dan cuenta de lo mucho que el mundo no físico está envuelto en nuestras vidas?

¿Cómo pueden ver el tiempo de manera diferente?

La mamá sabía que iba a llegar ese momento y entonces le dejó una semillita, para que luego florezca en el momento preciso. Esa es la magia que nos dan. Aunque durante el encuentro no entendamos algunas cosas que nos ofrecen, ya me hicieron entender, gracias a ustedes que comparten conmigo, que lo que dejan ahí sembrado, por alguna razón, lo descubriremos en el futuro, lo que para nosotros es nuestro futuro.

Pero esto no es porque seamos frágiles o pobrecitos y necesitemos ayuda, sino al contrario, porque quieren que nos acordemos de cómo funciona todo esto, y su manera de hacerlo es demostrándonos este tipo de cosas, para que nos acordemos de jugar más. Estoy segura de que, si pudieran, nos borrarían la seriedad, jaja.

Y ahora Mateo me muestra que ese panadero puede representar el reconocimiento de que podemos pedir y luego soltar, confiando en que va a llegar todo aquello que hará nuestra experiencia física más enriquecedora.

Y si quieres pasar por mi jardín para que plantemos algunas semillitas, me escribes, porque es la parte más divertida.

---

לסיבה מסוימת, מתיו הזכיר לי את היום שבו זרעים של סביון מרחפים הפתיעו אותי. כמו תמיד, נגלה זאת יחד ככל שאכתוב את הטקסט הזה.

היה בוקר והוצאתי את הכלבלב שלי לטיול, ובצהריים היה לי מפגש פרטי של תקשור.

עוד הייתי מתעוררת, כאשר הופיעה מול עיניי נוכחות של "זרעים של סביון מרחפים". אני מתכוונת לפרח של סביון, כשהוא הופך לכדור לבן וכיפי שמתעופף ברוח. אני לא יודעת איך כאן, אבל לפחות בארגנטינה מספרים שאם תופסים אחד, מבקשים משאלה ומשחררים אותו ברוח, היא מתגשמת.

באותו רגע לא חשבתי על המשאלה; פשוט הופתעתי, כי לא זכרתי מתי בפעם האחרונה ראיתי אחד כזה בארץ.

עברו כמה דקות והופיע עוד אחד; עברו עוד דקות והופיע שלישי.

שם זה נפל לי האסימון: הייתי בטוחה שזה קשור למפגש שהייתי אמורה לקיים בצהריים. הרגשתי נוכחות של אישה וחום של אם.

תמיד אני תוהה, איך הם עושים את זה? ואיך אני עושה את זה? חחח. כי הם לא אומרים לי: "שלום, אני אם", אלא אני מרגישה את זה. אב מרגיש אחרת, כי אני מרגישה, לדוגמה, את נוכחות האנרגיה הגברית. מה שלפעמים מסובך זה להבין אם-סבתא, אב-סבא, חחח. האנרגיה דומה מאוד, ובתחילה זה אולי לא ברור לי, אבל הם מסתדרים כך שאני מרגישה אנרגיה שונה של אדם מבוגר. אפילו כשסבא או סבתא עזבו צעירים, זה לא עניין של גיל אלא מה הם ייצגו כאן. וכיוון שאני מקשרת סבים עם אנשים מבוגרים, הם עושים את זה איתי כך.

מה שקורה הוא שלפעמים סבתא הייתה כמו אם עבור האדם, ולכן אני ארגיש שהיא אם, כי בסופו של דבר, מי קובע את החוקים?

עוד אחד שמסובך הוא האחים או האחיות והחברים הכי טובים; האנרגיה כמעט זהה. אחר כך הם מבהירים לי ככל שהשיחה עם האדם שמולי מתקדמת.

אני אפילו לא יודעת למה אני כותבת את זה, אבל בטוח שהעיניים שלך שמקראות מבינות יותר טוב ממני. כי הם אוהבים למסור את מה שרוב האנשים צריכים לקרוא. ואם יש לך תשובה עבורי, הייתי אומרת: "אני מזמינה אותך לשתף אותי", אבל האמת זה יותר כמו "אני מחייבת אותך", חחח, אני רוצה לדעת!

אחת מהדברים שמרתקים אותי הכי הרבה זה הרגעים לפני ואחרי המפגש. טוב, זה לא רק מרתק אותי, אלא גם מרגש אותי, כי הם כל כך מדהימים.

העובדה שהופיעו לפתע זרעים של סביון מרחפים, כדי שמה שחשדתי יתאשר במפגש, שהאדם שלפניי היה הבת הפיזית שרצתה לדעת על אמה. וכשהסברתי לה את מה שאני משתפת כאן, היא הסבירה לי שהזרעים הללו היו מאוד מייצגים את המקום שבו שתיהן נהנו בילדותה. הפרטים המיוחדים האלה משמחים אותי; תמיד אני מרגישה אותם כמתנה, כי הם רוצים שאני אתבדר ואתפלא.

כבר אני צוחקת כאן, כי אני חושבת: האם הם יפתיעו אותי שוב עם זרעים של סביון מרחפים? אין לי מושג מתי הם צומחים כאן; לא נראה לי שזה העונה, אבל טוב, אצלם הדברים האלה לא חשובים, חחח. הם גאוני המניפסטציה, אז אספר לכם בהמשך.

וכשאנחנו כבר מדברים על אחרי המפגש, אותה בחורה כתבה לי חודשים אחר כך כדי לספר לי משהו שישמח אותי ממש

היא אמרה: "לאורה, את זוכרת שציינת בפניי ציור של נשים עתיקות?" אני לא זוכרת אם זכרתי, חחח, אני זוכרת עכשיו! היא המשיכה ואמרה לי: "חיכיתי בחדר ההמתנה (נראה לי היה משהו משפטי), הייתי מודאגת",המשיכה לספר לי, אבל "משהו גרם לי להרים את הראש ושם היה הציור, בדיוק כמו שתיארת. זיהיתי אותו וזה הרגיע אותי, הזכיר לי שאמא שלי איתי ותומכת בי, ובסופו של דבר הכל הסתדר טוב."

אתם מבינים כמה העולם הלא-פיזי מעורב בחיינו?

איך הם יכולים לראות את הזמן בצורה שונה?

האמא ידעה שהרגע הזה יגיע ולכן היא הניחה "זרע קטן", שיצמח בדיוק ברגע הנכון. זו הקסם שהם נותנים לנו. גם אם במהלך המפגש אנחנו לא מבינים חלק מהדברים שהם מציעים, הם כבר גרמו לי להבין ותודה לכם שמשתפים אותי, שהדברים שהם שותלים שם, מסיבה מסוימת, נגלה בעתיד – מה שהוא העתיד שלנו.

אבל זה לא בגלל שאנחנו פגיעים או מסכנים וזקוקים לעזרה, אלא להפך, הם רוצים שנזכור איך כל זה עובד, והדרך שלהם לעשות זאת היא להראות לנו את הדברים האלה, כדי שנזכור לשחק יותר. אני בטוחה שאם הם היו יכולים, היו מוחקים מאיתנו את הרצינות, חחח.

ועכשיו מתיו מראה לי שה"זרעים של סביון מרחפים" ואומר לי שזה יכול לייצג את ההכרה בכך שאנחנו יכולים לבקש ואז לשחרר בביטחון שיגיע כל מה שיעשיר את החוויה הפיזית שלנו.

ואם את רוצה לעבור בגני כדי שנשתול כמה זרעים יחד, כתבי לי, כי זו החלק הכי כיפי.